לאחרונה הרהרתי-
האם אנחנו מנוהלות באופן טוטאלי ע"י ההורמונים?
האם הירח באמת חזק מהמשפחה, או להפך? ומה בין קורבן למלכה בתוך כל אלה?
נכון שמשפחה בת חמש נפשות- אישה, איש ושלושה ילדים, דורשת ניהול גמיש, לב רגיש ומוח שמציב גבולות על מנת שהמרכז יתבהר.
נכון שטלטלות חודשיות מסיטות מהמרכז לעיתים בעוצמה חזקה יותר ולעיתים ברכות.
בכל זאת, איך נמצא מקום בתוך זה לראות את עצמנו מתעצמות בהתמודדות מול הטלטלות, מולכות בממלכה הקטנה שלנו מתוך העוצמה הנשית הפנימית.
איך אנחנו הופכות את היותנו תלויות הורמונלית לזכות אדירה לצמיחה והגשמה עצמית?
ואם נחדד, נאיר, נבין, נקבל, ונכיל את הטלטלות... זמן רב החזקתי בדעה שקצת מוגזם היה, מצד מי שברא אותנו, לאפשר לנו ליצור עולמות בכל חודש. לנקות בכל חודש מחדש את הרחם, ולהגשים את היצירה בתדירות כל כך גבוהה.
צחקתי ביני לבין עצמי, ובין חברותי, על כך שנוח יותר היה אם האפשרות היתה מתארכת למחזוריות בת שלושה חודשים. הרי התכנים (הפיזיים, הרגשיים, הנפשיים וההכרתיים) רבים כל כך, סביב ביוץ, סביב ווסת, וסביב מה שביניהם.
אם לקראת קבלת הווסת הגוף משדר צורך במנוחה, התכנסות לתוך עוד חודש שלא מומש בו הפוטנציאל ההריוני. חולשה, עייפות, לאות, חוסר חיוניות, חוסר סבלנות לילדים שכבר כאן, רגשנות קיצונית, שבאה מתוך התקרבות לעצמנו, לעיתים נעימה ולעיתים לא... ובמקביל אהבה נשפכת מבפנים, אהבה שרוצה רק לחבק את הילדים בלי לטפל, לבכות בלי למצוא סיבות, לדמם בלי לרוץ, להתרחק מהגבר שאת אוהבת בלי להסביר.
רק לנוח ב"אוהל האדום".
ועכשיו מגיע "ובכל זאת" אחד גדול, שלקח לו המון זמן להגיע: עצם ידיעת הדברים, הפנמת זמניותם, ההבנה והקבלה, יכולות לאפשר הכלה. וההכלה מאפשרת הקלה. זאת האחרונה מאפשרת צמיחה.
כשהתהליך הזה מתרחש וכשראיית הזמן הזה מתקבלת כעוד שינוי, יש לנו אפשרות נוספת כל חודש לחוות את האמת היחידה שהיא- השינוי.
היוגה מלמדת אותנו שהכל כל הזמן משתנה, כל מה שנראה קבוע הוא אשלייתי. היוגה מלמדת את מצבי ההכרה המשתנים. כל קושי הוא עצם העלייה במדרגה למקום גבוה יותר. וכנשים יש לנו את האפשרות הזאת כל חודש.
...וממש עם סיום ימי הווסת אנחנו מתחילות לתסוס, האש מתגברת. חבר הודי, רופא איור וודי, הסביר לי בעבר שעם כל לידה המסלולים האנרגטים הנשיים נפתחים עוד יותר. האישה הקדמונית שבנו מחפשת גבר פוטנציאלי להתעברות, להמשך החיים. חלומות ארוטים נחלמים, והאיש שאיתנו... ממש כמו מילות השיר: "חשמל זורם בכפות ידייך".
אנחנו קרובות לשיא היצירה הנשית. מצב הרוח בשמיים, מנהלות בחדות ובערנות את הבית, המשפחה והשכנים. מרגישות צעירות ומלאות חיוניות מאי פעם, ומתפללות להרגיש כך כל החודש. מתקשות להאמין שאפשר להרגיש גם אחרת, מתפתות לאננדה- לנועם. בטוחות שזאת המציאות- השמחה הבלתי משתנה. יופי לנו. במצב הזה קל להרגיש את המלכה שבנו, אבל, גם המצב הזה הוא בר שינוי.
האם נצליח להחזיק במלכות עם תום הביוץ ולקראת הנחיתה שכבר מגיעה? האם נמשיך להרגיש מלכות מול ערמות כביסה ותחושת העבדות שמשתחלת ובאה?
אז אפשר לומר, ספק בצחוק, שיש לנו הנשים עשרה ימים טובים בחודש ואפשר לנסות ולאזן את עצמנו מול המשפחה ומול השפעת הירח ולהשתדל כמיטב יכולתנו.
אפשר גם לקבל את השלטון ההורמונלי ולהצהיר: אני נשלטת הורמונאלית וזה חזק ממני... ואפשר גם לראות את הזכות האדירה לחיות כל יום הכי קרוב לאמת, לראות כל יום את הדקויות שבשינוי, לברך על שעשני אישה, דייוי במלוא מלכותה וצניעותה. גם בימיה ההדורים וגם בימיה המכנסים. יודעת את עצמה, יודעת את כוחה. מחוברת למולהא בנדהה, לבסיס, ומתוך כך גם חופשיה לעוף.
ואם נאמר ששנות האלפיים הן שנים של נשים, ואם מירה מלמדת אותנו, וגורמת לנו להרגיש, שזקיפות באה מבפנים.. בואו ונחבק את עצמנו ונודה על הזכות לכל כך הרבה שינויים. שינויים שמחייבים אותנו ללב פתוח ולהכרה גמישה, וככל שהגמישות מעמיקה, הפרופורציות מתרחבות והמודעות עולה.
עכשיו נותר לי רק להתחיל לתרגל את זה.
ולסיום חידה: באיזה יום על פני המחזור החודשי נכתבו דברים אלה? (אין תשובה במהופך)
תמי אריאלי (חברה בתנועה לזקיפות הנשית)